הערב, אחי נעסוק ביחס שבין מניע ה"חובה" לבין מניע "נטיית הלב" בשיפוט המוסרי של פעולותינו.
תורת המוסר של קאנט השתדלה לפתור כמה בעיות בסיסיות שבין "החובה" המוסרית לבין "נטיית הלב", וברוב המקרים לא מצאה להם תשובות הגיוניות. וכאן עלי לציין, כי לפילוסוף קאנט, יהודי במוצאו, היו לו התנגשויות עם תורת ישראל. אני אשתדל לבחון את הבדלי הרעיונות בינו לבין הרבנים הפילוסופים, ובראשם הרמב"ם. מצד שני אנו רואים שתורת ישראל מתגברת על בעיות שתלמידי קאנט לא הצליחו לפתור. אנו לא יכולים להסתיר כי תורת ישראל התמודדה באופן מעמיק עם בעיות פילוסופיות חדות מאוד, אלפי שנים לפני שהפילוסופיה המערבית גילתה אותן.
פילוסופיה היא התחום המחשבתי בו עוסק האדם ביסודות הקיום ובמשמעות של הגורמים השונים בו. הפילוסופיה עומדת בבסיס ההבנה האנושית, שכן היא קודמת לכל מעשי האדם. עם זאת, לרוב הפילוסופיה אינה מנוסחת עבור האדם,או שאינה עוסקת בו באופן ישיר. אבל המטרה העיקרית היא עיון באופן שבו אנחנו שופטים את עצמנו ואת הזולת.
השם "פילוסופיה" מורכב משתי מילים יווניות, פילו= "אהבה" וסופיה= "חוכמה",
כלומר אהבת החוכמה. לפי ההשערה, נוצר שם זה על ידי החכם היווני הקדמון, פיתגורס. מסופר, כי בשעה שנשאל פיתגורס האם הוא אדם חכם,הוא השיב: לא,אבל אני אוהב חוכמה. כלומר פילוסוף. ומאז מציין המושג את חתירתו העיונית של האדם להבין את טבעו האמיתי של העולם ואת הערכים האמיתיים שלו עצמו בעולם.
האם זו לא כוונת המייסדים של הבניה החופשית ? אכן זו בדיוק כוונתם.
אחד הפילוסופים הגדולים של היהדות ללא שום ספק הוא הרמב"ם. הקשר בין הרמב"ם ובין הבניה החופשית הוא רעיוני בלבד, אך מקובל בקרב חכמי הבניה החופשית וחוקרי תורתה להעלות את שמו בראש רשימת גדולי הרוח ומבשרי עקרונותיה הפילוסופיים וההומאניים של האגודה. במסדרים רבים בעולם, אף השתרש המנהג לקרא את שמו על לשכות מסוניות לציון מגמתן המדעית פילוסופית. הנכון הוא,שהרמב"ם נעשה נושא למחקר בידי תלמידי הבניה החופשית בכוח גדולתו העצמית. לפי טענת הרמב"ם –לא זו בלבד שלאדם מותר לעסוק בפילוסופיה,אלא אף הוא מחויב לכך. העיון הפילוסופי מחנך אותנו ליציאה מעצמנו,ולראיית טבע הדברים.
אחי שימו לב למשפט הבא של הרמב"ם, וכל אחד יפרשו לפי רצונו למרות שלדעתי הוא פתוח וברור. "במקום בו לא ניתן להכריע על פי העיון השכלי-פילוסופי,הרי שהמסורת המובעת בתורה ובדברי הנביאים היא הקובעת." ברור כאן מה קודם למה לפי תפיסתו של הרמב"ם.
עתה הגיע העת,לפזול רגע ל"ביקורת התבונה הטהורה" של אחד הפילוסופים הגדולים, הרי הוא קאנט, שם חולל החכם הזה את ה"קופרניקית". המהפכה המחשבתית אותה השווה קאנט עצמו למהפכה שחולל קופרניקוס בקביעתו שהארץ וכל כוכבי הלכת סובבים סביב השמש, ולא כל אלה סובבים סביב הארץ. היא, בניסוח פשטני מאוד, לא "העולם המציאותי" הוא שמכתיב את מושגי ההכרה שלנו, ההכרה שלנו היא המכתיבה "מושגים" לעולם המציאותי. החוקים לפיהם מתנהגת המציאות אינם משהו שאנחנו מסיקים ממנה,על יסוד הניסיון, להיפך: אנחנו מכתיבים את החוקים האלה לעולם המציאותי.
אני חושב שבהקשר שלנו מותר להרחיב כאן עוד,כי ברורה ההשוואה בין המהפכה הזו בפילוסופיה המערבית לבין המהפכה שחוללה תורת ישראל בתפיסת היחס בין האדם לבונה העליון של היקום, כאשר לפי ניסוח הרמב"ם קבעה שמידות האלוהות נגזרות ממידות האדם,ולא להיפך.
אחי, לא נוכל לדבר על הפילוסופיה ולא להזכיר את אחד הפילוסופים הידועים היוונים -סוקרטס. במאה החמישית לפני הספירה הסתובבו מורים פילוסופים שנקראו סופיסטים. סופיסטים אלו נתנו שיעורים פרטיים בכסף.כך שרק לעשירים הייתה האפשרות ללמוד. עד שבא סוקרטס ו " שבר את השוק " הוא נתן שיעורים פרטיים בחינם. לכן לסופיסטים לא הייתה ברירה אלא לקבל את סוקרטס בלי שביתות ומחאות. עמיר פרץ לא היה קיים אז. סוקרטס טען כי הרטוריקה היא תרמית. לכן טען שהוא רוצה ללמד פילוסופיה ולא רטוריקה.רק משיודע,יכול לנקוט במדיניות נכונה . על פי סוקרטס ישנם שתי רמות של ידיעה. הרמה הראשונה היא סברה מוסכמת, דעה. הרמה השנייה היא הפילוסופיה האמיתית. סוקרטס טען שהסופיסטים נוקטים בדעות שונות ובעצם משחקים במגרש של הרמה הראשונה. הם לא מגיעים מעבר לזה.לא חוקרים את הידיעה. את האמת. כן,אז אתם כבר בטח יכולים לראות שבניגוד לסופיסטים שטענו כי האמת היא יחסית,סוקרטס טען כי ישנה אמת. והיא מוחלטת.רק צריך למצוא אותה.
ומה יקרה אם מישהו ימצא אותה?
הוא מי שימצא אותה לבטח יהיה אזרח טוב. סוקרטס טען כי מי שיודע,ומבין את מהות הדברים בהכרח מתנהג לפי אותם ההגדרות של הטוב והצדק. וכך מגיע לחיים הטובים-לאושר. מהכיוון השני אפשר להסיק שבן אדם פושע הוא בהכרח אדם שאיננו יודע מהו צדק,מהו טוב.מהי האמת.
לסוקרטס כמה אמיתות:
הראשונה- הסגולה הטובה היא הידיעה. התבונה היא הכרחית כדי להתנהג בצורה מוסרית לפי המעלות הטובות. בעל הידע תמיד יתנהג בצורה טובה.
השנייה- אין אדם עושה עוול מרצונו. רק מתוך בורות טועים בהתנהגות.
השלישית- עדיף לסבול עוול מאשר לעשות עוול. משום שהאדם העושה עוול, מזיק גם לעצמו וגם לחברה. ואילו זה הסובל מעוול, סובל רק הוא מעוול. לכן האדם הטוב יעדיף לסבול עוול מאשר לעשות עוול.
רבים מכם וודאי מכירים את הסיפור על איך שסוקרטס נאסר ונשפט לעונש מוות. חבריו רצו להצילו אך הוא סירב. סוקרטס העדיף למות, אפילו כשהגזירה לא הייתה צודקת, משום שהעדיף לכבד את החוק הלא צודק מאשר להפר אותו. הוא קיים את שתמיד הטיף,העדיף לסבול עוול מאשר לעשות עוול.
הסופיסטים האמינו כי צריך להתייחס רק לאדם עצמו ולא לשום דבר אחר.למרות שסוקרטס היה אחד מהם בהתחלה עם הזמן חלק עליהם והפך במהרה לאחד מהפילוסופים החשובים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.
מכאן אל המוסר.
המוסר היא תורת המידות,מורל,אתיקה, סיכום המעשים הנחשבים נכונים וראויים. מידות טובות,והתרחקות ממעשים רעים וממידות שנחשבות למגונות. יש מוסר פרטי,אישי,ויש מוסר חברתי-ביחס שבין אדם לזולתו. אצל מעט מאוד ארגונים עם בכלל, באו והתקבצו שתי התפיסות הללו. כי ללמוד את החוכמה האוניברסאלית (קרי הפילוסופיה) ולקבל את עקרונות המוסר כתורה, נעשה רק על ידי הבונים החופשיים.
למרות שגם בתוכנו ישנם כאלה שעדיין לא הפנימו את כללי המוסר והפילוסופיה של הבניה החופשית. לא ניתן להתעלם מכך, כי רוב הבונים חופשים מקבלים על עצמם את העקרונות הללו בירא ובענווה,ומשתדלים להפיצה ברבים. ולמרות זאת,עוד רחוקה הדרך עד שרבים בעולם יראו בבניה החופשית את אותה הדרך המקשרת בין המוסר והפילוסופיה כדרך חיים.
וכאן ברצוני לפרט לפי המקורות, למשל המוסר במקרא: המקרא מציין את המוסר כפעולה חינוכית, כמו תוכחה (תוכחה אחי זה דברי אזהרה, לקח שבא להיטיב את ההתנהגות) ומי לא יודע את האמרה "שמע בני מוסר אביך" משלי א' פסוק 8. בדרך כלל מתקשר המוסר לתביעות האל מן האדם-כלומר,נעשה קישור בין התחום המוסרי והתחום הדתי, ומכאן חשיבותו המרכזית של המוסר במקרא. התפיסה המקראית השפיעה על עיצוב המוסר המערבי ועל תרבות עמי אירופה באמצאות ספר התנ"ך.
ומהצד השני ישנו המוסר החברתי: התביעה שלא להזיק לזולת, לא להרע לחלש, התביעות הן למשפט צדק,להימנעות מלקיחת שוחד,גזל ועושק. הגנה על יתום ואלמנה,התחשבות ויחס הומאני כלפי גר,ועני. תמצית התביעה במוסר החברתי היא במשפט" ואהבת לרעך כמוך".
החוק המקראי רואה את השאיפה לצדק כיסוד כל חוק. אין בחוק הבחנה בין מצוות מוסריות לבין מצוות של פולחן,או מצוות משפטיות. נביאי ישראל העמידו את התביעה המוסרית במרכז אמונת ישראל. התביעה המוסרית היא הנושא העיקרי,החוזר שוב ושוב. לדעת הנביאים,לא תתקבל בעיני האלוהים עבודת קורבנות,פעילות פולחנית,שאין בצידה צדק ומוסר חברתי. האל הוא מוסרי,וזוהי תביעתו הבסיסית מעמו,ומכלל בני האדם.
בסיפור המקראי נאמרים דברי שבח למעשים טובים וביקורת סמויה או גלויה על מעשים רעים, אין בסיפורים הטפת מוסר אלא רמזים למוסר השכל. בספרות החוכמה (משלי,קהלת,איוב,ופרקים בתהלים) האדם המוסרי הוא צדיק וחכם.והרשע,זה שפוגע במוסר.
אני מאמין שבמסגרת אותם הכללים הבונים החופשיים לומדים ומשתדלים ללמד את בני משפחותיהם להתנהג בעתם אותם הכללים שהם נר לרגלנו. אם אנו רוצים לגדל ילדים בעלי ערכים,אין לנו ברירה,אלא לעבוד על אישיותנו-שלנו. לשאלה "מהם האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפניו כיום" השיב מנהל בית-ספר פרטי וידוע כך:
"הורים משלמים שכר לימוד גבוה מאד,כדי שילדיהם ילמדו אצלנו,יחד עם חשבון וכימיה,גם קצת מוסר… ואז,בחופשה,הם לוקחים את ילדם לפארק שעשועים,ומשקרים בנוגע לגילו כדי לחסוך חמישה שקלים בדמי הכניסה.
כדי לחסוך חמישה שקלים,הם הורסים חינוך של 15.000 שקל.
וכמובן השאלה הגדולה מכולן:
האם כל מה שהוא בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי ?
לא בהכרח….שמעתי פעם שלהרוג את היטלר בזמנו היה מוסרי, היה טוב, אך היה בלתי חוקי.
והאם כל מה שבלתי חוקי וגם בלתי מוסרי, הוא גם בלתי צודק?
אחי, תורות מוסר מסוימות,ובניניהן תורת המוסר של עמנואל קאנט, טוענות כי יש לשפוט מעשים על פי הכוונה שעמדה מאחוריהם, ולא על פי תוצאתם. זאת בניגוד לתורות (כדוגמה "תועלתנות" ) הטוענות כי מעשים נשפטים לפי וצאתם.
הבדל זה יתבטא, לדוגמה, במצב בו אדם מטפל בפצוע מתאונת דרכים, חוסר הידע של אותו אדם יגרום לו להזיז את הפצוע ממקומו ולהחמיר את פציעת הגב ממנה סבל.
לפי תורות מוסר של כוונה, האדם עשה מעשה מוסרי, משום שכוונתו הייתה לסייע.
תורות מוסר של תוצאה, לעומתן, יטענו כי מעשהו של האדם לא היה מוסרי כיוון שפגע באדם אחר,מאחר והזיז אותו וגרם לנזק גדול יותר.
הבחנה נוספת הנהוגה בין תורות מוסר היא בתשובתן לשאלה האם המוסר הוא אחיד לכלל בני האדם באשר הם ( אוניברסליזם מוסרי). או שמא חוקי המוסר משתנים בין תרבויות ולאורך ההיסטוריה, או אפילו בהתאם לאדם ספציפי.
הפוסט מודרניסטים של היום טוענים, כנגד האוניברסליים ( כגון הבונים החופשיים) כי אין ביכולתם לבסס את הקריטריונים המוסריים האוניברסליים באופן מניח את הדעת, אין בנמצא קריטריון החיצוני לחברה היכול לשמש לשיפוט מוסרי. טיעון זה תקף, כמובן רק מול תורות מוסר חילונים. לתורות מוסר דתיות יש קריטריונים משלהם שלא כאן המקום להרחיב על כך.
כשאנו באים להשקיף על תורת המוסר נשאלת בראש וראשונה השאלה הנצחית, מי קובע את אמות המידה של מוסר האנושי. מה שנראה לאדם פלוני בלתי מוסרי, נראה בעיני אלמוני מוסרי ורצוי.כמה דברים נאמרו וכמה דיו נשפכה בשאלה קרדינאלית זו. ואולי התשובה היחידה המתקבלת על הדעת היא זו שנקבעה על ידי קנט " פעל לפי עיקרון כזה שהיית רוצה שיהפוך לחוק אוניברסאלי "
נדמה כי הרבה יותר ברורה היא השקפתה של תורת המידות היהודית במצב זה. סמכות,הפוגע והנפגע. הכלל של " דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" מקורו בסיפור על אדם הראשון והנחש בגן העדן. משפנה הקב"ה בגערה אל הנחש על שהסית את חוה ואדם לאכול מעץ הדעת,שואלת הגמרה במסכת סנהדרין כ"ט א‘, היה לו לנחש להשיב" דברי הרב ודברי התלמיד מי "שומעין" כלומר ציוויו של הקב"ה שלא לאכול מעץ הדעת הוא שהיה צריך להדריך את האדם בהתנהגותו ולא דברי ההסתה של הנחש. ומכאן לומדת הגמרה שאין מהפכין בזכותו של מסית(כלומר הנחש) אף שהייתה לו טענה טובה.
התוצאה המעשית של תפיסה מקיפה זו היא הכלל ש"אין שליח לדבר עברה". אם אדם יטיל על חברו לבצע פשע, למשל לפגוע במישהו, חובה על השליח לסרב ולא למלא את השליחות. ואם הלך ועשה, אין הוא יכול לטעון שמכוחו של השולח הוא בא,אלא מכוח עצמו והוא הוא אחראי למעשיו ויש להענישו,למרות שגם השולח אינו חף מפשע וחייב בדין.
תורת המוסר היהודית הקריטריונים של אסור ומותר הם ברורים וידועים ומעוגנים בעליונותה של תורה מין השמיים,ומי שמאמין בה,הרי לגביו הכלל של "
דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שמעין " עומד על בסיס איתן,באשר הוא סמכות עליונה שאין למעלה מימנה.
התוצאה ההגיונית של הכלל הוא, העיקרון של "ייהרג ואל ועבור" שחל על שלושת העברות החמורות ביותר וביניהן שפיכות דמים,כלומר אדם שמצווים עליו לפגוע באדם אחר,כשאין הוא במצב של סכנה.חובה עליו לא למלא את הפקודה.
וכאן אנו רואים את המוסריות הגבוה של תורת ישראל. בזה עוד לא נאמר שהמוסר והדת נובעים במישרין מאותו מקור,למרות שהעקיפין כך הוא הדבר: גם הרגש הדתי הטבעי של האדם וגם הנטייה לחיות חיי מוסר,מקורם האחרון הוא האלוהות הטובה והמיטיבה המתגלה בשתי הדרכים הללו לאדם.
המוסר כשלעצמו אינו מושג דתי,היות ומקורו בחוש האדם הנפרד מן החוש הדתי. החוש הדתי מקרב את האדם לתחומה של האלוהות,ואילו החוש המוסרי מקורו בנטיית האדם להיות טוב.על כן, אין צודקים אלה האומרים, מסיבות מובנות של תעמולה, שאין מוסר בלי דת,להפך,המוסר הוא תחום אנושי אוטונומי עצמאי בהחלט.
הרי ידוע לכל, שהיו קיימות תרבויות, כגון התרבות היוונית הקלאסית, תרבות הרנסנס שביסוסן הדתי היה חלש מאד ושהיו בעצם במידה רבה תרבויות חילוניות,ולמרות זאת דווקא בתרבויות אלה היגעה הרמה המוסרית לדרגה גבוהה מאד.
הוא הדין גם לגבי אנשים חילוניים הרחוקים מדת ומאמונה, אשר הם מוסריים בהחלט, ואין צורך לומר שיש אנשים החושבים את עצמם לדתיים והם רחוקים מאד מכל מוסר.
הבנייה החופשית פתחה את דלתה לכל אנשים אשר האמינו בתורת המוסר אוניברסאלית ואשר היו מוכנים להתקבץ תחת קורת גג אחת מבלי הבדל של דת, גזע, ואמונה. כדי להיות אבן פינה להיכל המסוני הכלל עולמי ולהוביל רעיון נעלה זה בקרב אומות העולם.
ולא ניתן שלא להיזכר במשפט המפורסם הלקוח מספר תהילים פרק 22:
"אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" הפילוסופיה והמוסר, זו האבן הסמלית שעל הבונים החופשיים להניחה בבנין ההיכל המסוני האנושי למען הדורות הבאים.
ידוע זה מכבר כי מורה מלמד את אשר הוא עצמו צריך ללמוד. וכך ניסו גם ללמד אותנו במסע אל האור לגלות את העוצמה הנובעת מתוכה. בתוכנו אין מקום ליהירות, גאווה, קנאה, שנאה וכל הנלווים לאגו. בתוכנו מתקיימת נשמה שהיא "ניצוץ אלוה ממעל" והיא יודעת רק אהבה.
בואו אחי נצטרף למסע המפרך לגלות ללא ייסורים וללא כאב את היכולת הגדולה מכולם, לסלוח, ולמחול, דווקא לאלה אשר גרמו לנו עוול. כי אחרי הכול, אלה הם האנשים הזקוקים יותר מאחרים למחילה, חמלה, הם פעלו מתוך פחד וחוסר הכרה והערכה עצמית, אנשים אשר עברו ודילגו מעל עשרת הדיברות וכל זאת מתוך מניעים נמוכים של אנוכיות. אלה הן הנשמות הצעירות. אלה אשר לא מוכנים ללמוד מחוכמה וניסיון של אחרים, אלה הנשמות אשר חייבות לעבור דרך ההתנסות והכאב עד אשר הם לומדים ולבסוף , ההבדל העיקרי בין בית שמאי ובית הלל הוא לא רק "ואהבת לרעך כמוך" ו"את השנוא עליך אל תעשה לחברך" כאשר אנו מתנהלים מתוך הקשבה לפתגמים אשר נאמרו על ידי החכמים מאתנו, ביכולתנו ללמוד הרבה מאוד וכמו שכבר נאמר, לחסוך לעצמנו הרבה התנסויות כואבות, מעידות ונחיתות אשר מהם קשה לנו להתרומם.
ולא נותר לנו אלה להתפלל "היושב במרומים למד אותנו לאהוב כמו שאתה אוהב, למד אותנו לסלוח כמו שאתה סולח" ובכך נצעד בבטחה כאשר פנינו מועדות רק לשמחה, אושר ואהבה ללא תנאי . לו יהי, כל שנבקש יגיע במקום ובזמן הטוב ביותר עבורנו ולטובת כל האנושות.
אחיי,
ניסיתי להביא בפניכם מעט מין הדברים הקושרים את הפילוסופיה,המוסר
והבניה החופשית מתוך המגבלות הזמן שהיו לי,ואם הצלחתי במקצת לעורר מחשבות בלב האחים באתי על שכרי.
תודה על ההקשבה.
שלמה פרין.
10.05.2015