נשיא נכבד, אחי כולכם –
כשהתבקשתי להחליף את המכהן הערב, מיד שאלתי אם עלי גם להכין את פינת המכהן, כדי להמנע מחזרה על הטעות שקרתה בפעם שעברה בה החלפתי את אחינו שמוליק ולא הספקתי. מוקי מיד הסביר שכן, אז פתחתי את הזמנת הערב, כדי לנסות לקשר את נושא הפינה לנושא המרכזי של העבודה – וכמה שמחתי לראות דיבייט על אחד הנושאים החביבים עליי, למטרות דיון כמובן – הרוע.
באותו קו דיון של אחינו גלעד וג'ורג', על הרוע המצוי בכל אחד מאיתנו, רציתי לדבר אתכם בקצרה על סיפור קצר, זוכה פרס הוגו, שלא הרבה מכירים. לסיפור קוראים "ההופכים את עורפם לאומלאס" והוא נכתב בשנת 1973 על ידי אורסולה קיי לה-גווין, סופרת אמריקאית, אשר כתבה בעיקר מדע בדיוני ופנטזיה, אך גם שירה, נובלות, ספרי ילדים ומאמרים. היא נחשבת לאחת מטובי סופרי הפנטזיה והמדע הבדיוני בעולם וזכתה במספר פרסים גדול במהלך הקריירה שלה.
בסיפור הקצר אנחנו מגיעים לעיר האוטופית אומלאס ביומו הראשון של הקיץ. העיר היא עיר נוצצת, ומלאה באושר ובעונג יוצאים מן הכלל. התושבים חוגגים את יומו הראשון של הקיץ בפסטיבל מרהיב: האווירה חגיגית, תהלוכות מהודרות מלוות במוזיקה נעימה עוברות בין הרחובות הרחבים, שדרות העצים הירוקות, והגנים הפורחים. בנמל שבמפרץ הסמוך עוגנות סירות לבנות יפהפיות ודגלים צבעוניים מקשטים את התרנים שלהם, ממרחק ניתן לראות את פסגות ההרים שעדיין מכוסות במעט שלג וכולם מתכוננים למירוץ הסוסים המסורתי ואחריו יסוב לפיקניק רב משתתפים, ובו יחגגו עם מאכלים טעימים ומשקאות בשדה ענקי ירוק ופורח.
האווירה החגיגית הזו אינה שמורה רק לפסטיבלים, ומתוארת כאווירה היומיומית של הקהילה המאושרת, אשר תושביה הם אנשים אינטליגנטיים ומתוחכמים. הטכנולוגיה המוגבלת שלהם, שמורה לשימוש ציבורי ולא פרטי. באומלאס אין מלכים, חיילים, כמרים או עבדים.
כל מה שקשור באומלאס הוא כל כך מלא בחן ויופי, שהמספרת מחליטה שכנראה אין הקוראים מאמינים לה שזהו מקום אמיתי, ולכן היא משתפת את הפרט האחרון על העיר:
הזוועה האחת שלה. כל השלווה, ההוד וההדר של אומלאס תלויים בכך שילדה אחת מסכנה תישמר בתנאים של טינופת, חושך, ואומללות.
המספרת על מסכנותה על הילדה באותם תיאורים ציוריים ומפורטים בהם תיארה את העיר המרהיבה: את ימיה היא מבלה בחדר קטן, נטול חלונות, במרתף מתחת לאחד מבנייני הציבור היפהפיים של אומלאס, מאחורי דלת נעולה. רצפת החדר עשויה עפר, לחה מעט, ועליה דלי חלוד ושני מגבים.
הילדה היא כבת שש, מפוחדת ובתת תזונה. דלת החדר נעולה תמיד; איש אינו בא לעולם, מלבד זאת שלפעמים משמיעה הדלת רעש נורא ונפתחת, ובפתח מופיע מישהו, או אולי כמה אנשים. אחדים בועטים בילדה כדי להקימה על רגליה. השאר לעולם אינם קרבים, אלא מציצים בה בעיניים מבועתות, גדושות בשאט־נפש. קערת האוכל וכד המים מתמלאים במהירות, הדלת ננעלת, העיניים נעלמות. הילדה, לא תמיד חייתה בחדר הכלים, ועודה זוכרת את אור השמש ואת קול אמהּ. היא מדברת לפעמים. "אני אהיה ילדה טובה," היא אומרת. "תנו לי לצאת, בבקשה. אני אהיה ילדה טובה!" הם אינם משיבים לעולם. בהתחלה, צרחה הילדה בלילות, שיוועה לעזרה ובכתה הרבה מאוד, אבל עכשיו היא משמיעה רק מין יבבה והיא מדברת לעתים יותר ויותר רחוקות.
היא רזה מאוד, בטנה בולטת; היא חיה על חצי קערה של קמח תירס ושומן ביממה. היא עירומה וכל גופה מלא בפצעים של הזנחה ושל שבי.
כולם יודעים עליה, כל תושבי אומלאס. כשהם מגיעים לגיל בו מספרים להם עליה, חלקם באים לראותה, אחרים מסתפקים בעצם הידיעה שהיא קיימת. כולם יודעים שהיא חייבת להיות היכן שהיא. לא כולם מבינים מדוע, אבל כולם יודעים שאושרם, שיפי עירם, ידידותם עם שכניהם, בריאות ילדיהם, חוכמת מלומדיהם, תבונת הכפיים של אומניהם, אפילו שפעת יבוליהם ומתינות מזג האוויר בשמיהם, תלויים כל־כולם באומללותה של הילדה הזאת.
התושבים אשר מגיעים לראות אותה חשים הלם וגועל בראותם אותה. הם חשים זעם, כעס, אין־אונים, למרות כל ההסברים. הם היו רוצים לעשות משהו למען הילדה. אבל אין דבר שהם יכולים לעשות. אם תוּצא הילדה מהמקום המתועב הזה אל אור השמש, אם ינקו ויאכילו אותה וינחמוה, יהיה זה מעשה טוב באמת ובתמים; אבל אם ייעשה המעשה, בו ביום ובה בשעה ייעלמו כל עושרה של אומלאס, כל יופיה וכל מנעמיה, ויהיו כלא היו. אלה הם התנאים. להחליף את כל הטוב ואת כל החינני בחיי כל אדם באומלאס באותו שיפור יחיד ופעוט: להפקיר את אושרם של אלפים תמורת הסיכוי לאושרה של אחת. התנאים חמורים ומוחלטים; אסור אפילו לומר מילה נעימה באוזני הילדה.
כך כותבת המספרת: "לא אחת חוזרים אותם הצעירים הביתה בדמעות של זעם ועצב, אחרי שראו את הילדה והישירו מבט אל הפרדוקס הנורא הזה. חלקם אף שוקעים בהרהורי עוגמה למשך שבועות או שנים. אך כחלוף הזמן מבינים הם שגם לוּ היה אפשר לשחרר את הילדה, לא הייתה צומחת לה טובה מרובה – אולי מעט הנאה מעורפלת של חמימות ואוכל, אבל לא יותר מזה. היא מנוּונת ושוטה מכדי שתוכל לדעת חדווה אמיתית מהי. היא הייתה מפוחדת זמן רב מדי, ולעולם לא תשתחרר עוד מן הפחד. הרגליה מחוספסים מכדי שתוכל להיענות ליחס אנושי. למען האמת, מקץ זמן כה רב, יש לשער שתהיה אומללה בלי קירות מגוננים סביבה, ובלי חושך בעיניה.
דמעותיהם על העוול המשווע מתייבשות כשהם מתחילים להכיר בצדק הנורא של המציאות ולהשלים עמו. ועם זאת, דמעותיהם וזעמם, הניסיון שבו עומדת נדיבותם והשלמתם עם חוסר הישע שלהם, אולי הם המקור האמיתי של תפארת חייהם. אושרם אינו אושר חסר טעם או אחריות. הם יודעים שהם עצמם, כמוהם כאותה ילדה, אינם חופשיים. הם יודעים חמלה מהי. קיומה של הילדה, וידיעתם את קיומה, הם המאפשרים את אדריכלותם האצילית, את מנגינותיהם צובטות הלב, את עומק המדע שבו הם עוסקים. בגלל הילדה הזאת הם נוהגים בעדינות שכזו בילדיהם. הם יודעים כי אלמלא ישבה האומללה והתייפחה בחושך, הילד האחר ההוא, המנגן בחליל, לא היה משמיע מנגינה כה עליזה בשעה שמתכוננים הפרשים הצעירים במלוא פארם למירוץ שטוף אור השמש בבוקר הראשון של הקיץ.".
עם הזמן, כך נראה, הרוב המוחץ של תושבי אומלאס משלימים עם אי-הצדק האחד הזה, שמבטיח לכל השאר את אושרם. אך לא כולם. הסיפור מסתיים כך:
"יש ואחד הצעירים הבאים לראות את הילדה, או הצעירות, אינו חוזר הביתה בבכי או בזעם, ולמען האמת, אינו חוזר כלל. לפעמים קורה שגם גבר מבוגר, או אישה, מתכנס בשתיקה למשך יום או יומיים, ולבסוף עוזב את ביתו. האנשים האלה יוצאים לרחוב, והם הולכים ברחוב בדד. הם ממשיכים ללכת, והולכים עד שהם יוצאים את העיר אומלאס דרך שעריה הנאים. הם ממשיכים ללכת בין השדות המקיפים את אומלאס. כל אחד מהם הולך בדד, צעיר או צעירה, גבר או אישה. בדד הולכים הם מערבה או צפונה, לעבר ההרים. הלאה הם הולכים. הם עוזבים את אומלאס, הם הולכים היישר אל תוך החושך, והם אינם חוזרים. המקום שלעברו הם הולכים הוא מקום שמרביתנו נתקשה להעלותו בדמיוננו, עוד יותר מאשר את עיר האושר הזאת. איני יכולה לתאר אותו כלל וכלל. אפשר שאין הוא קיים. אבל דומה שהם יודעים לאן הם הולכים, אלה ההופכים את עורפם לאומלאס."
כולנו תושבים של אומלאס, כזו או אחרת. השאלה היא, האם אנחנו נשארים לחיות בה, או מפנים לה את עורפנו.
סיימתי נשיא נכבד.