אחי היקרים שבוע לא פשוט עבר על כולנו.
אולי השבוע המטורלל אם לא אחד המטורללים בשנתיים האחרונות.
אני בטוח שכל אחד ואחד מכם חווה את היום הזה בעוצמות גבוהות.
הייתי רוצה לחלוק אתכם קצת על החוויה שלי מיום שחרור החטופים.
היה ברור ששיחרור החטופים יהיה אחד הימים הכי משמחים בשנתיים האחרונות.
קמתי בבוקר בציפיה דרוכה ומחשבה הלוואי והעסקה לא תתחרש ברגע האחרון.
יום שני ערב חג ואני מנתח בבוקר.
כל חדרי הניתוח בקומה -2 עבדו כרגיל עם הבדל אחד, ברובם היו טלוויזיות פתוחות על אחד מהערוצים ששידרו שידורים ישירים.
אתה מנתח וברקע בחצי אוזן עוקב אחרי שחרור החטופים.
כששוחררו החטופים הראשונים אני מרגיש התרגשות עצומה, מסתכל סביבי ורואה שכל הצוות דומע. המרדים הרוסי ,מנתח יליד ישראל, סניטר אתיופי, ואח ערבי, כולם עם דמעות בעיניים.
הדבר הזה המשיך לי בעצם במהלך כל היום גם כשחזרתי הביתה.
הסתובבתי יום שלם עם מעין לחלוחית מעצבנת בעיניים.
בשלב כלשהו שקלתי לפנות לחבר רופא עיניים, אבל הבנתי שפשוט צינורות שהיו חסומים כל כך הרבה זמן פשוט השתחררו.
כשחשבתי על זה בערב על איזה כוס ויסקי אז הבנתי שההתרגשות שלי נבעה כמובן משחרור החטופים והרגעים שבהם נפגשו עם המשפחות.
חשבתי על הילדים שלי וחשבתי על המשפחה שלי אבל הבנתי שבסופו של דבר הדבר שהכי ריגש אותי
זה שפתאום
לרגע אחד
בשנתיים המזעזעות האלו
היינו כולנו אחד
לכמה שעות
בלי מחלוקות
חזרנו לאותה הרמוניה בסיסית (אמנם לא מושלמת ואולי קצת מאולצת) שהרבה מאוד שנים חשבנו לפחות שאנחנו חיים בה הביחד הזה.
ההרמוניה הזו.
היא היא שריגשה אותי כל כך והייתה חסרה לי כל כך.
חשבתי על זה (בכוס וויסקי השניה) שזו בדיוק אותה ההרמוניה שאני מרגיש כשאני בא ללשכה.
במשך שעתיים פעם בשבועיים אני מגיע ללשכה ולמשך מספר שעות אני מתנתק מהפילוג השנאה והמחלוקות אני מסתכל על הלשכה שלנו ויודע שיושבים כאן אחים חלוקים לגמרי בדיעותיהם, ועדיין מנסים לכבד להקשיב ולאהוב.
ודווקא היום שהכל מסביב מתערער והעולם כולו ירד מהפסים
דווקא היום אני מבין כמה חשובה לי הבנייה החופשית
כמה שקט היא נותנת לי כמה היא מפקסת אותי.
אז בוא נשמור עליה על אותה בניה החופשית הזאת על שמורת הטבע הזאת שאני בטוח שכמו שהיא ועוזרת לי היא עוזרת לכולנו.
מתנצל על הדביקות
אוהב אתכם אחי